SHARE:
 Opinion

דו"ח גולדסטון ותהליך השלום

Share this:
admin
Wednesday, 24 March, 2010

לאחרונה ניהל לחדר ברהימי דיון בלונדון עם שני חברי וועדת גולדסטון, פרופ' כריסטין צ'ינקין וקולונל דזמונד טראוורס, חבר הכנסת לשעבר עמי איילון ועורכת הדין הפלסטינית כרמה נבולסי. כאן הוא עונה על שאלות צוות ה-Elders בכמה מהנושאים שהעלו הדוברים והקהל.

ש: האם ייתכן שלום בלי צדק?

כארמה נבלסי היטיבה לדבר על השגת שלום באמצעות המשפט הבינלאומי. היא טענה שללא גישה משפטית המאפשרת לשני הצדדים לקבל התייחסות לעוולות שנעשו להם לא ייכון שלום בר-קיימא. החלופה היחידה לגישה המשפטית, לדבריה, היא השימוש בכוח: החזק מכתיב את תנאיו הוא לשלום. על החלש להיכנע ולקבל את תכתיבו של החזק. אבל כמובן שהחלש אינו מקבל זאת.

אני מסכים איתה; השימוש בכוח אינו פתרון בר-קיימא לשלום.

היא התייחסה בדבריה באופן עקיף לגישה הישראלית הרשמית שחבל שדו"ח גולדסטון בכלל נכתב. גישה זו מאפיינת את בעלי השררה: כל דאלים גבר. יש בכך משום דחייה מוחלטת של עצם המושג של צדק בינלאומי. גישה זו אינה שונה מהגישה הקולוניאלית הישנה. אלא שתמו ימי הקולוניאליזם.

בתוך דיון זה ב"לונדון סקול אוף אקונומיקס" ניהלנו למעשה שני דיונים. אחד על הכיבוש הישראלי והיחס הנוקשה ולעיתים אף אכזרי לו זוכים הפלסטינים. המתקפה על עזה בדצמבר 2008 – ינואר 2009 הייתה הביטוי הקיצוני להתנהגות זאת ודו"ח גולדסטון התייחס לאירועים אלה בהתאם למנדט שקיבל מהאו"ם ודרישות המשפט הבינלאומי.

אך היה גם דיון נוסף שהתייחס באופן כללי יותר למתח העולה לעיתים בין הצדק לשלום – בין השימוש במשפט הבינלאומי כדי לטפל בהפרות זכויות אדם, ובין מה שצריך לעשות בנסיבות מסוימות כדי להגיע לפתרון מעשי של סכסוך.

ש: מה קודם למה – שלום או צדק? האם יכול להיות שלום בלי להתייחס לעוולות באופן מחייב מבחינה משפטית?

במצב כמו זה השורר בשטחים הפלסטינים הכבושים, לא ניתן להפריד בין מה שאתם קוראים לו "התייחסות לעוולות באופן מחייב מבחינה משפטית" לבין השלום; השניים הם כמעט היינו הך: מטרתו הראשונה של משא ומתן היא למעשה סיום העוול, הדיכוי וכו'.

אך כאשר מתווך מנסה לגבש פתרון לסכסוך, הוא עלול להיקלע לדילמה. אחד הצדדים או קהילת זכויות האדם עשויה להתנגד לדרך בה מנוהל התיווך. נתקלתי במצבים רבים כאלה בעבודתי ברחבי העולם.

ש: אבל מה הקשר בין שני המושגים של שלום וצדק?

הודות לשנים של מאבקים ופעילות של החברה האזרחית וארגונים לא-ממשלתיים, כיום ידוע ומקובל שהצדק חשוב, זכויות האדם חשובות והצדק הוא חלק מפתרון סכסוכים. אין שלום ללא צדק.

אבל המתח עולה בדיונים בשאלה מתי וכיצד הצדק ייראה וייעשה ביחס לכל תהליך שלום.

אומות שונות מצאו דרכים משלהן לעשות צדק או להתייחס לעבר בשלבים שונים בדרך לשלום. אין גישה אחת המתאימה לכולם; המודלים ששימשו את דרום אפריקה, צ'ילה, ארגנטינה וסיירה לאונה אינם בהכרח מתאימים למזרח התיכון.

במשך השנים שאלו אותי פעילי זכויות אדם וקורבנות מלחמה כיצד אני מסוגל לשבת לדבר עם אדם או קבוצה אשר ידוע שביצעו הפרות חמורות של זכויות אדם, אנשים שהם דורשים להביא לדין. אני מבין את השאלה, אבל התשובה היא כי הצעד הראשון לעבר השלום הוא לשים קץ לאלימות – ולשם כך צריך לדבר עם אלה שנושאים את הנשק.

אני מסכים במאת האחוזים שהצדק הוא הכרחי, אבל באיזה שהוא שלב צריך לדבר עם הרעים. אני לגמרי מבין שזה קשה לפעילי זכויות אדם וקורבנות. אבל הדרך לשלום לעולם אינה פשוטה או ישירה.

חשוב שהאו"ם לא יהיה חלק מהסכם שלום כלשהו הנותן חנינה כללית. הצדק הוכר כמרכיב יסוד בכל תהליך שלום.

האו"ם כן חותם על הסכמים עם כאלה שהואשמו בעבירות, אבל ההסכם אינו יכול לפטור אותם מלתת את הדין על העבירות. לדוגמה, בועדת אפגניסטן בבון ובדיונים חוקתיים שבאו לאחר מכן, הועלתה האפשרות של חנינה על הפרות זכויות אדם והאו"ם השיב בשלילה – איננו יכולים להכשיר חוסר צדק.

דו"ח גולדסטון מראה לנו מה עשתה ועושה המלחמה במזרח התיכון. מהבחינה הזאת אפשר לראות אותו כקריאה נואשת לשלום. עלינו להגביר את מאמצינו לחפש פתרון דווקא בגלל שהוא שופך אור על סבלם של אלה המושפעים מהסכסוך. אני מקווה בכל לב שלעולם לא נזדקק לדו"ח גולדסטון נוסף, והדרך היחידה להימנע מכך היא להשיג שלום בר-קיימא.

ש: מי אשם בכך שלא הושג שלום במזרח התיכון?

וודאי שישראל אחראית לכך שהיא מפרה באופן קבוע זכויות אדם ואת החוק הבינלאומי בעזה, ירושלים ובגדה המערבית. היא גם הצד המסרב לסיים את הכיבוש.

זוהי שערורייה גם שהפלסטינים כה מפולגים ושמוסדות השלטון שלהם מאכזבים כל כך את עמם מכל בחינה. עליהם לקחת את עצמם בידיים. אבל גם הקהילה הבינלאומית אשמה כמעט באותה מידה. ברור שהישראלים והפלסטינים אינם מסוגלים לפתור את הבעיות שלהם לבד. ברור שהם זקוקים לעזרה.

מזה למעלה מ-30 שנה הדירה ארה"ב את האו"ם מהניסיון לפתור את הסכסוך במזרח התיכון – אך רק לעיתים רחוקות התנהגה כמתווך הוגן. ארה"ב אומרת כמעט כל יום שהיא עומדת במאת האחוזים לצד ישראל.

גם אירופה אשמה בכך שהיא מעלימה עין ממה שקורה בישראל, בעיקר ביחס להפרות זכויות אדם. אני אומר לחבריי האירופים שהם פוסלים את עצמם מהדיבור על זכויות אדם בכך שהם מסרבים לפעול נגד הריסת בתים, גזל אדמות והענישה הקולקטיבית של הפלסטינים המתרחשת בכל יום.

אילו ארה"ב והאיחוד האירופי היו מרבים יותר לגנות את ההפרות הישראליות הדבר היה דווקא עוזר לישראלים, במיוחד למחנה השלום. תגובתו החריפה של ג'ו ביידן להודעת ישראל על הרחבת ההתנחלויות התקבלה בברכה, אבל האם היא העידה על נחישות גדולה יותר? ימים יגידו.

לבסוף, על ישראלים ופלסטינים מהשורה לקבל תמונה מציאותית יותר זה של זה.

איש רוח ישראלי אמר פעם ש- 80 אחוזים מהישראלים רוצים שלום אך הם משוכנעים שהערבים אינם רוצים שלום. בו בזמן, 90 אחוזים מהפלסטינים רוצים שלום – והם לגמרי משוכנעים שהישראלים אינם רוצים שלום.

אילו ידעו קצת יותר זה על זה, אולי היינו מתקדמים.

פודקאסט: האזינו לדיון

להורדה: קראו את דו"ח גולדסטון 

I would like to find:

Search
Close
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
 

Keep up to date with The Elders latest News and Insight:

Sign up to receive monthly newsletters from The Elders. We will occasionally send you other special updates and news, but we'll never share your email address with third parties.
Close