SHARE:
 Guest Blog

היום בו מת ים המלח

Share this:
admin
Thursday, 9 December, 2010

באותו הרגע, הקופאית בכניסה לים המלח לא היתה אלא מגינת ההפרדה - שליחת משטר האפרטהייד. סרי פרייתח מתאר את היום בו נמנעה כניסתו של חברו הפלסטיני השחום לחוף ליהודים בלבד בגדה המערבית.

רמזי הוא פלסטיני נאה מאד ממחנה הפליטים טולכרם שבצפון הגדה המערבית.

רמזי מעולם לא ראה את הים התיכון – מרחק 10 ק"מ בלבד מביתו – אבל הוא אוהב את הים. החופשה האידיאלית מבחינתו תשלב קיץ, חול וים. אולי בגלל זה לשאלה "מה נעשה בסוף השבוע?" הוא תמיד יענה: "בואו נלך לים המלח!"

אני לא תמיד מתלהב מביקור בים המלח, בגלל המחסור בשירותים, מחסור בכיסאות, דמי הכניסה היקרים והתחושה הכללית שהאתר אינו מטופח. אבל אני תמיד מסכים כי ים המלח הוא אגם המים המלוחים היחידי אליו יש לרמזי גישה.

היות שחופי ים המלח מחולקים, הדרומיים שבהם נמצאים בתוך הגבולות המוכרים של ישראל ואילו החופים הצפוניים נשלטים בידי ישראל אבל נמצאים בגדה המערבית הכבושה. לרמזי מותר לנסוע רק בתוך הגדה המערבית היות שהוא נושא תעודת זהות של הרשות הפלסטינית.

רמזי תמיד בחר בחופים הצפוניים בהם "הכניסה לערבים מותרת" – המנוהלים על ידי ישראלים באזור בו אין לרשות הפלסטינית שליטה כלשהי – למרות שאפשר לראות ממול את החופים הצפוניים האיכותיים והזולים יותר. אלה מיועדים ליהודים בלבד.

אף פעם לא הקדשתי מחשבה רבה להפרדה זו. הלכתי לשם כי רמזי רצה ללכת לשם וכי אהבתי לבלות אתו.

עד שחברתי הטובה ביותר, קרלה הארגנטינאית, החליטה לבקר אותי בפלסטין בפעם הראשונה. "מה נעשה בסוף השבוע?" שאלה. תשובתו של רמזי הייתה ברורה. יצאנו לדרך לים המלח. אבל הפעם בחרנו בחוף קליה כי רצינו שקרלה תרגיש בנוח כשהיא לובשת ביקיני, מראה נדיר בחוף אליו אני תמיד הולך, ה"מותר לערבים."

הגענו לכניסה. אני, פלסטיני חיווריין הנושא דרכון ישראלי, רכשתי כרטיס. קרלה רכשה כרטיס. עכשיו הגיע תורו של רמזי.

רמזי, בעל תעודת זהות פלסטינית עם פני נסיך ערבי שחום, נעצר על ידי הקופאית.

"הראה לי תעודת זהות," היא דרשה.

הוא הסתובב והסתכל עלי. "טוב, אכלנו אותה, בואו פשוט נלך."

הוכיתי בתדהמה. רק אז הבנתי סוף-סוף מה הולך פה.

בגדה המערבית קיימת הפרדה. זוהי ארצם של שני עמים שלפי תכנון לעולם אינם נפגשים בלי משים – הפלסטינים והמתנחלים הישראלים. כאן הגזענות היא שיטתית. יש כבישים המיועדים ליהודים בלבד. במחסומים יש כניסות למכוניות ישראליות וכניסות למכוניות פלסטיניות, שם הם נחשפים להשפלה ולבדיקות יסודיות, לפעמים במשך שעות.

ומבחינתי באותו הרגע, הקופאית בכניסה לים המלח הייתה לא יותר ממגינת ההפרדה – שליחת מערכת האפרטהייד!

ברגע של זעם, צעדתי לפנים ודרשתי שהיא תקבל את כספו של ידידי ותכניס אותו. היא סירבה. התעקשתי. קולי גבר ככל שזעמי גאה.

ידידי היה מוטרד, אבל אני בספק אם הוא חשב אפילו לרגע שמה שקרה היה בלתי-מוסרי. הפלסטינים מתרגלים לחיות בהשפלה יומיומית. אפשר לומר שהם צריכים לגלות בעצמם שהם חיים תחת משטר אפרטהייד: המושג "כיבוש" מחליף את המושג "הפרדה גזעית." רק כשעוזבים, מתרשמים ומשווים, מגיעים למסקנה זו.

השיטה פשוטה אך יחד עם זאת מורכבת. הפלסטינים מוכנסים למובלעות "אוטונומיות" כדי לפנות מקום למתנחלים הישראלים כדי שיוכלו להתרחב, לשגשג וללכת לים באין מפריע. עיתון "אינדיפנדנט" הבריטי דיווח על כך בשנת 2008 כשכתב: "הפלסטינים נמנעים בשיטתיות ובניגוד לחוק מלהגיע לחופי ים המלח בגדה המערבית הכבושה, לפי עתירה לבית המשפט העליון שהוגשה על ידי הארגון המוביל לזכויות האזרח בישראל." העתירה הוגשה על ידי האגודה לזכויות האזרח. לא ידעתי כמה משפיל יהיה זה להתפשט בפני מאבטחים ולהגן על תעודת הזהות הירושלמית שלי בפני חיילים ישראלים בני עשרה, עד שעברתי תהליך זה.

רמזי לא לגמרי תפס את זעמי, וגם לא האישה שמאחרי הקופה. אף אחד מהם לא ראה את מה שראיתי אני.

עבורי, האישה הייתה עובדת בחוף, לא קצינת ביטחון במשרד הגירה. תפקידה היה להכניס אנשים, בלא קשר למינם, גילם, גזעם, מוצאם או לאומיותם. תפקידה היה לתת לכל לקוח שקט את כרטיסו עם חיוך. חברי היה כל כך שקט שהוא אף עמד כשלגופו בגד ים בלבד כשכל זה התרחש.

לבסוף נזפתי באישה, קיללתי ולקחתי בחזרה את כספי. אמרתי לה שמה שהיא עושה הוא גזענות; בסופו של דבר, החוף יושב על אדמה כבושה. תגובתה הייתה: "כשתיקחו את שכם ורמאללה איך אתם תנהגו?!" לא ירדתי לסוף דעתה. כשעזבנו שאלה חברתי הארגנטינאית המוטרדת: "באיזו שנה הם חיים?"

באותו יום למדתי שהגדה המערבית היא החצר האחורית של ישראל, שם היא מחביאה את סודה המביש ביותר: אפרטהייד. רמזי לא יוכל לפנות לאיש לעזרה; הוא לא יוכל לשכור עורך דין ולתבוע פיצוי על ההשפלה. הברירה היחידה שלו תהיה לחזור לקנטון שלו, לטריטוריה שלו, לבנטוסטאן שלו, אבל לעולם לא לים.

לא הגענו בסוף לים המלח. באותו יום רשמתי את ים המלח ברשימה שלי של "הדברים שצריך להחרים." באותו יום, ים המלח מת.

סרי הוא סופר שפרסם יצירות בשפה הערבית, בעל תואר ראשון בכלכלה וצרפתית מאוניברסיטת יוסטון בטקסס. הוא שולט היטב בשפות האנגלית והערבית ומונה כמומחה ללשון ועוזר הוראה במחלקת השפות המודרניות והקלאסיות באוניברסיטת יוסטון. במשך תקופה קצרה סייע לתיאום הקרן על שם פייסל אל-חוסייני. כיום הוא עוזר לנהל מפעל לאבן ירושלמית בארה"ב (Arabesque Inspirations) וממשיך לכתוב.

Views expressed are those of the author and do not necessarily represent those of The Elders or The Elders Foundation.

I would like to find:

Search
Close
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
 

Keep up to date with The Elders latest News and Insight:

Sign up to receive monthly newsletters from The Elders. We will occasionally send you other special updates and news, but we'll never share your email address with third parties.
Close