SHARE:
admin
Thursday, 18 November, 2010

לחדר ברהימי ומרי רובינסון כותבים ב"הפינגטון פוסט" בעקבות ביקורם בעזה ובמזרח התיכון

לחדר ברהימי ומרי רובינסון כותבים ב"הפינגטון פוסט"

זה עתה ביקרנו ברצועת עזה, שם פגשנו אנשים אמיצים המשתדלים לחיות חיים נורמליים יחסית למרות ההשפעות המשתקות של המצור הישראלי הבלתי-חוקי. המצור הוטל כדי להעניש את הממשלה בראשות החמאס, אבל הנשים והילדים הם אלה שמשלמים את המחיר הגבוה ביותר.

בשיחותינו עם נשים שונות למדנו שלמרות ה"הקלות" לכאורה מצד ישראל ומצרים, המדדים הסוציו-אקונומיים החשובים כגון עוני, תת-תזונה, אבטלה ואלימות במשפחה הולכים ומחמירים. נשים בחברה שמרנית זאת מוצאות שנטל הבית נעשה כבד יותר ודורש זמן רב יותר וכי הן אלה שנושאות בנטל העיקרי של התסכול והזעם של החברה בזמנים קשים אלה.

מטרידות לא פחות הן ההגבלות הזוחלות על חירות הנשים שנאכפות על ידי פעילי החמאס. הגבלות אלה אינן מוטלות באמצעות חוקים אלא ביוזמות מפלגתיות הנאכפות ללא מתן דין וחשבון. למשל, אין שום הוראה חוקית האומרת שעל כל תלמידות בתי הספר לעטות מטפחות ראש, אך כל אלה שאינן עוטות אותן נתונות להטרדה. נשים נענשות אם הן מעשנות בפרהסיה, בעוד שלגברים מותר לעשות זאת. בחוף הים, מקום הבילוי העיקרי של עזה, יש הפרדה קפדנית בין נשים וגברים.

השחיקה בחירויות האשה מועצמת בגלל חוסר השתתפותן בפוליטיקה. בעזה הנשים כבר נאבקות כדי להשמיע את קולן. העדרן של הנשים מהפוליטיקה מזין בתורו על התפיסה של הנשים כסבילות; הן מצטיירות כקורבנות הסכסוך המתמשך ולא כמשתתפות פעילות בעיצוב הדעות והתהליכים הפוליטיים. משום כך, למרות התנאים המאתגרים בהן הן חיות, היה מעודד לפגוש קבוצה מרשימה של נשים בעזה הנאבקות בסטריאוטיפים הרווחים. הן עושות זאת בעיקר דרך מנגנון של האו"ם הנקרא 1325.

לפני עשר שנים אמצה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1325, המכירה בכך שלא ניתן להגיע לשלום בר-קיימא בכל סכסוך שהוא בלי השתתפותן של נשים וההגנה המלאה עליהן. התרשמנו מכך שארגוני נשים בעזה פועלים לגייס תמיכה בעקרונות הדמוקרטיים של החלטה 1325. בלב החלטה זאת עומדת ההכרה בכך שלנשים, כמו לגברים, יש הזכות להשתתף כמקבלי החלטות בכל ההיבטים של הממשל: לנשים יש הזכות להשמיע את קולן במוסדות דמוקרטיים ואחראים, ובכלל זה אלה המחליטים על עשיית השלום.

ארגוני נשים בעזה ספרו לנו שהם עושים כמיטב יכולתם להעלות את המודעות להחלטה 1325 בקרב ההנהגה המקומית. הן הכשירו נשים בשטח במימוש זכויותיהן הפוליטיות. הן תיעדו הפרות זכויות אדם ואלימות נגד נשים, והן השתתפו בחקירת האו"ם בראשות השופט ריצ'רד גולדסטון שבדקה האם בוצעו פשעי מלחמה במהלך התקיפה ההרסנית של ישראל על עזה בחודשים דצמבר 2008 – ינואר 2009. ואולם, אינן מרגישות שחל שיפור בחיי נשות עזה.

הנשים הפעילות משוועות לעזרה מחוץ לעזה: "מה שאנו עושות בעצמנו לא מספיק," הן סיפרו לנו. "אנחנו צריכות לוודא שישמעו את קולנו בעולם החיצוני." נשים אלה מאד משתוקקות להצטרף לרשתות עולמיות הפועלות למימוש החלטה 1325 וזכויות נשים באופן כללי; הן רוצות לפעול בסולידריות עם נשים ברחבי העולם ולהרגיש שאינן לבד. הן רוצות להושיט יד לקהילה הבינלאומית הרחבה יותר, אבל הן כלואות – המצור מונע מהן לעשות זאת.

זהו אחד המחירים של המצור על עזה שאינו זוכה להכרה מספקת: הוא פוגע במאמציהן של נשים לשתף פעולה ולבנות תנועה שתוכל לקדם שוויון מגדרי בהצלחה. ההשפעה משתרעת מעבר לפוליטיקה: שלילת כוחן של נשים פוגעת בשיקום שלאחר הסכסוך, מקטינה את הסיכויים ששיקום זה יהיה בר קיימא ומונעת כל התקדמות משמעותית בתחום הפיתוח.

כ-Elders, אנו קוראים להסרה המיידית והמלאה של המצור על עזה. המצור הנמשך הוא שלילת הכבוד; הוא שלילת זכויותיו של עם, ובייחוד הנשים שלו, המשתוקק לחופש.

בלוג זה הופיע תחילה ב"הפינגטון פוסט." 

I would like to find:

Search
Close
Thank you! Your submission has been received!
Oops! Something went wrong while submitting the form.
 

Keep up to date with The Elders latest News and Insight:

Sign up to receive monthly newsletters from The Elders. We will occasionally send you other special updates and news, but we'll never share your email address with third parties.
Close