<h3 class="post-title subpt">"פיתוח תשתיות או מתן הזדמנויות עבודה טובות יותר אינם תחליף לזכות השיבה שלנו." מוסטפא עוראבי מדבר עם הבלוגר האורח סרי פרייתח על גדילתו במחנה פליטים ועבודתו לשמירת הזהות והאידיאולוגיה הפלסטיניות.</h3><div class="quoteblock"><div class="quotetext"></div></div><p>מוסטפא עורבי אינו פועל טיפוסי. יכולתי לטעות בו ולחשוב אותו לפועל יום ממוצע כשעמדתי וחיכיתי לו במרכז רמאללה. גובהו כמטר ושמונים, עורו שזוף, יש לו כמה צלקות פה ושם אבל יש לו עיניים של אינטלקטואל ממושקף. הוא פעיל אוטודידקט שנוטה לשמאל ומאמין בפתרון של מדינה אחת דו-לאומית. מוסטפא מתבטא ברהיטות ובעל אמונות מאד ברורות וחזקות בנושא הפלסטיני.</p><p>היה ברור מפניו המאובקות שהוא פוגש אותי מיד לאחר העבודה. זהו חודש הרמדאן ולכן הצעתי שאם הוא צם נשב בגינה. הוא צועד בבטחה לעבר רחוב "מלון הדוד סאם" ואנו עולים במדרגות בניין ישן ונכנסים למסעדה זעירה שדלתותיה סגורות מבחוץ. החדר מלא עד אפס מקום בעיקר באנשי צווארון כחול. "יפריע לך אם אעשן?" הוא שואל בענווה בעודו מזמין כוס קפה. "מגישים כאן עדיין כוס קפה בשני שקלים. בשום מקום ברמאללה לא תמצא קפה בפחות מעשרה שקלים." אני מהנהן בהסכמה. "המסעדה הזו היא עבורנו, העניים," הוא מוסיף.</p><p>מוסטפא גם אינו בן 25 טיפוסי. הוא נראה מבוגר מגילו; יש לו המראה המחוספס המאפיין פלסטינים שעודם חיים במחנות פליטים. מוצאו של מוסטפא מכפר ליד לוד ששמו בית נבאלה. מטרתו הסופית היא שתהיה לו הזכות לחזור לשם, או לפחות הזכות לבחור לחיות שם. משפחתו חיה במחנה ג'ילזון מאז 1948. הוא נתן לי שיעור מבוא על ג'ילזון בתקווה שאפילו מקצת המידע הבסיסי יגיע רחוק, לאנשהו.</p><p>הוא הסביר שהאדמה עליה עומד מחנה הפליטים שייכת לכפר הפלסטיני הנוצרי ג'יפנה, שאנשיו הנדיבים נתנו לפליטים קילומטר רבוע אחד למגורים (המחקר שלי העלה שגודלו של מחנה הפליטים הוא 0.3 קמ"ר בלבד). אחד עשר אלף פליטים פלסטינים דחוסים זה על גבי זה בשטח זעיר זה המגודר על ידי כוחות הכיבוש הישראלי. פליטים אלה הם צאצאי כ- 36 ערים וכפרים פלסטינים הרוסים בתוך ישראל. הכפר הקטן ביותר היה גדול פי ארבעה ממחנה הפליטים כיום.</p><p>מוסטפא עובד כבר 11 שנה. הוא נשר מבית הספר אחרי כיתה ט' וכיום מגדיר את עצמו כשיפוצניק. הוא גם חבר הנהלה במרכז קהילתי קטן לנוער שהוא עזר להקים במחנה הפליטים ושמו "קרן ח'אלד וכיל למנהיגים צעירים."</p><p>הקרן עוסקת בעיקר במתן מקום לילדים לביטוי עצמי. מוסטפא מאמין בתפקידו כמשמר הזהות והאידיאולוגיה הפלסטינים (בראש ובראשונה זכות השיבה), שהוא סבור שהכיבוש מנסה למחוק. מוסטפא מאמין שחיוני לעזור לנוער לדעת יותר על פלסטין, לדעת את הסיפור מאחורי חייהם האומללים במחנות הפליטים, ולעזור להם שלא ליפול קורבן למציאות חייהם.</p><p>"אם מטרת הפגישה מחר היא לדון באיזו צורה שהיא ברעיון של שיכון הפליטים במקומותיהם הנוכחיים כפתרון הסופי של מצבם, אז יש לי מילים קשות לומר לאורחים," הצהיר מוסטפא. הוא שלח מסר ל-Elders: "האם באתם לכאן כדי לנסות לספר על גורלנו? או שאתם המכשיר לישב אותנו מחדש במקום שבו אנו נמצאים?"</p><p>"מה שחשוב לי בסופו של דבר הוא כל סוג שהוא של תמיכה בפליטים, בין אם היא פיננסית או מוראלית: בניית התשתיות שאנו כה זקוקים להן או מתן הזדמנויות טובות יותר לעבודה אינם חלופה לזכותנו לשוב לבתי אבותינו." מוסטפא היה נסער כשדיבר על המחלוקות הפנימיות בפוליטיקה הפלסטינית. הוא חושש שחלוקה זו היא החולשה הבולטת ביותר של הפלסטינים. הוא חושש ש"המערב" מעודד ומטפח חלוקות מסוג זה כדי לשים קץ לאפשרות של פתרון אחד לפליטים הפלסטינים. זהו לדעתו הגורם המכריע בשלום.</p><p>"יש לך שאיפות אישיות?" שאלתי. "קשה לפלסטינים להבחין בין החברתי לפוליטי. כך אנו חיים מדי יום."</p>
<p><em>סרי הוא סופר שפרסם יצירות בשפה הערבית, בעל תואר ראשון בכלכלה וצרפתית מאוניברסיטת יוסטון בטקסס. הוא שולט היטב בשפות האנגלית והערבית ומונה כמומחה ללשון ועוזר הוראה במחלקת השפות המודרניות והקלאסיות באוניברסיטת יוסטון. במשך תקופה קצרה סייע לתיאום הקרן על שם פייסל אל-חוסייני. כיום הוא עוזר לנהל מפעל לאבן ירושלמית בארה"ב (Arabesque Inspirations) וממשיך לכתוב.</em><p>