אימאן מחמד מספרת על פגישתה עם האלדרס ומסבירה שתושבי עזה רוצים פשוט לחיות במקום שקט ושליו שאין בו הפרות זכויות אדם ושאינו מוכה פשיעה.

לאנשים בכל מקום אחר בעולם, פרט לעזה, חיים נורמאלים במקום שלו עשויים להישמע כשגרה משעממת. יש פלסטינים שאומרים כך.

היות וכיום כולם חשים אל הפתרונות הקלים והמהירים ביותר, בעל כורחנו חומק מאתנו חלק מהקסם המסתורי של החיים. אבל היום נוכחתי בו.

חיי המרים/מתוקים בעזה בשנים האחרונות לימדו אותי שייתכן שקולי לא יישמע תשעים ותשעה אחוזים מהזמן שאני מנסה לדבר. למרות שהדיבור עשוי לפתור הרבה מהנושאים הבלתי פתורים, משתמשים בו לעתים כה רחוקות במצבה של עזה שבמשך הזמן נראה שאנשים בכלל איבדו את יכולת הדיבור.

אומרים שמילים משפיעות הרבה יותר על השומע מאשר על הדובר. בפגישה המדהימה עם ה-Elders היום, לא כך היה. לראשונה חוויתי דו-שיח שהשאיר רושם כביר על שני הצדדים שהשתתפו בו.

כשכל ה"מנהיגים" כה עסוקים בשאלה מה רוצים ה"מנהיגים" האחרים לעשות, לומר או לחשוב, שנים עשר אישים אינטליגנטים ועסוקים ביותר הצליחו למצוא זמן ועניין לשאול כמה צעירים בעזה על חלומותיהם. הדבר הנפלא ביותר בשיחה בת ה-45 דקות היה חוכמתם המעשית. התשובות לשאלותיהם היו פחות מדהימות מהשאלות עצמן. אולי זוהי ה"תקווה" – הדיבור. התקווה מעולם לא גרמה נזק ובלבד שהאדם מוכן להתמודד עם אכזבות!

דיברנו על העוני ועל חינוך נשים, שתמיד היו הסוגיות המרכזיות של זכויות האישה בעזה אבל לא נעשה הרבה בעניין. כשהכירו בכך שבעיות מעין אלה יכולות רק להחמיר תחת המצור המתמשך על עזה מצאו נשים וגברים את הדרך להתגבר על מכשולים ממכשולים שונים, לא כדי לשפר את רמת חייהם אלא רק כדי להתקדם ולצאת מהפינה בה נתקעו.

בחודשים האחרונים היו פגיעות ברורות בזכויות האדם, לפחות תריסר פעמים. ככל שיש פחות עדים מתבצעים פשעים רבים יותר, הגורמים נזק כבד לכל היבטי החיים ומונעים חיים של כבוד בעיר. ננקטו אמצעים נואשים יותר: בראש הרשימה עמדו "עסקי המנהרות התת-קרקעיות," שבאופן אירוני הצליחו, אך עבורם שולם מחיר יקר.

כל דרכי המוצא מהמנהרה החשוכה אליה נדחסו הפלסטינים בעזה היו רצופות מכשולים מתעתעים, ובראשם חוסר הוודאות שיהיה אור בקצה המנהרה.

אין ספק שהדבר החשוב ביותר בפגישה היה המסר. המסר שאיש משנים עשר ה-Elders לא המעיט בערכו היה שככל שלמילים יש כוח, כן גם להישגיהם בחיים. המסר הזה מראה שבסופו של דבר לכולם הייתה אותה מטרה נאצלת.

אפשר להסתכל על אנשים במצבי מצוקה בארצות שונות בעולם ולחוש כלפיהם רחמים עמוקים, אבל התועלת בכך מועטה. כפלסטינית לעולם לא הייתי רוצה שיתייחסו אלי כנכה בגלל מוצאי הלאומי או מקום מגורי. הייתי מעדיפה הרבה יותר שיתנו לי הזדמנות להיות מי שאני.

אני מודה לכם שנתתם לנו הזדמנות להשמיע את קולנו. עצם הכניסה לחדר כדי לפגוש אתכם, עצם הידיעה שאכפת לכם מספיק כדי לשאול ולהקשיב לתשובות, ולו רק פעם בחיים, יכולה להשפיע. והיא כבר השפיעה, וזה דבר שאיש לעולם לא יוכל לקחת מאתנו.

אימאן מחמד היא צלמת עיתונות המתגוררת בעיר עזה, בעלת תואר בעיתונות ויחסי ציבור מהאוניברסיטה האיסלאמית בעזה. היא הייתה מועמדת לפרס העיתונות העולמית Joop Swart Masterclass לשנת 2009. צילומיה התפרסמו בעיתונות מובילים ברחבי העולם. בנוסף לכך עבדה אימאן כצלמת עצמאית עבור ארגונים כגון הבנק העולמי, Save the Children, קרן האו"ם לאוכלוסין UNFPA ו-MAP.