לאחר ביקור ה-Elders בירושלים טוענת מרי רובינסון שהמצוקה הקשה של תושבי העיר הפלסטינים מקשה על מציאת פתרון כולל לסכסוך.

כמו רוב הישראלים והפלסטינים שפגשנו, אנו ה-Elders רואים בפתרון שתי מדינות את הדרך הצודקת והמעשית ביותר לשלום. לאחר ביקורי בירושלים, אני חשה רגשות מעורבים.

תחנתנו האחרונה בירושלים הייתה נפלאה. הצטרפנו למאות מפגינים ישראלים ופלסטינים המוחים כל שבוע נגד הפינויים הכפויים והריסות הבתים המתרחשים בשכונה הפלסטינית בעיקרה שייח' ג'ראח.

אני מוכרחה להודות שהחוויה הביאה אותי לסף דמעות. הייתי כל כך גאה באותם אנשים אמיצים שאליהם מצטרפים אחרים מרחבי העולם היוצאים בכל יום שישי כדי להפגין למען שלום המבוסס על צדק.

מרי רובינסון, אלה בהט וג'ימי קרטר בסילוואן, מזרח ירושלים.

מצד שני, ביקורנו בחלק אחר של מזרח ירושלים, סילוואן, גרם לי לחשוב שלמרות המחאות והגינויים, ייתכן שכל הפתרון של שתי המדינות נמצא בסכנה. ביקורנו באוהל מחאה בשכונת אל-בוסתאן בסילוואן היה מזעזע במיוחד.

פגשנו את עאידה רישק, אם לשבעה, שסיפרה לנו שהיא משכיבה את ילדיה לישון במכנסי ג'ינס ולא בפיג'אמות, מחשש שכוחות הביטחון הישראלים יבואו בלילה לעצור אותם. אחמד סיאם בן העשר הראה לנו חבלות וחתכים על גופו וסיפר לנו איך חיילים קיללו והעליבו אותו. היה לנו מאד קשה לשמוע שאפשר לעצור ילד, להכותו, לחקרו ולבקש ממנו לגלות את זהות חבריו. פצעיו יגלידו אבל ספק אם גם גאוותו.

עאידה חוששת שבכל יום עלולים השלטונות הישראלים לגרש את משפחתה מביתה. על רחובות שכונתה משתלט גן ארכיאולוגי שנבנה על ידי מתנחלים ישראלים. כוחות האבטחה החמושים הפרטיים שלהם מסיירים ברחובות ושומרים על פתחי בתי המתנחלים. עימותים פורצים דרך קבע בין מאבטחים אלה לתושבים הפלסטינים; לא מכבר נורה מפגין פלסטיני למוות על ידי מאבטח כזה.

למדנו על סוגי הלחץ הרבים המופעלים על תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים בחיי היומיום שלהם. מעולם לא ניתנה להם אזרחות ישראלית; מאז 1967 הם בעלי מעמד תושבות ועתה ניתן לשלול את כרטיסי התושב שלהם בשל עבירות שונות, ובכלל זה פעילות פוליטית. הם אינם זוכים לאישורים לבניית בתים; למדנו שישראל נתנה רק 4000 אישורי בניה מאז שנת 1967 לאוכלוסיה שמונה כיום 280,000 איש. בלי אישורים כאלה יכולה העירייה לטעון שכל בית פלסטיני הוא לא-חוקי, מה שלעיתים קרובות משמש הצדקה לפינויו.

ראינו איך גדר ההפרדה קוטעת שכונות פלסטיניות, וקורעת קהילות, משפחות וחברים. לא זו בלבד שהחומה מקשה על תושבי אותן שכונות לחיות חיים תקינים, לבקר או לסחור עם בני משפחה וחברים החיים בצד השנה; היא גם קוטעת את הרצף הפלסטיני, כך שנעשה קשה יותר ויותר לדמיין מדינה פלסטינית בת-קיימא.

על קשיים אלה, המשפיעים על חיי היומיום של הפלסטינים, נוספת פעילות פוליטית גוברת מצד ישראל. אם יימשכו באין מפריע תוכניות הפיתוח במה שידוע כאזור E1 וסיפוח התנחלויות כדי לחבר כמה מהפרברים היהודים, לא תהיה בירה פלסטינית במזרח ירושלים אפשרית. ובלי שתי בירות לשתי מדינות, לא ברור לי כיצד יתאפשר פתרון של שתי מדינות.

אנו מוטרדים במיוחד מהשימוש בנרטיבים דתיים כדי לקדם מטרות פוליטיות. למשל, חפירת מנהרות ואתרים ארכיאולוגיים נעשית בשם חיזוק המורשת היהודית. אבל הדבר אינו יכול להצדיק את הסגת הגבול הלא-מידתית לתוך חיי אנשים, או את קידום הנרטיב היהודי על חשבון הקהילות המוסלמיות והנוצריות הוותיקות של ירושלים. ירושלים קדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות, ויש לשמור על קדושת עברן של כל השלוש.

אנו חוששים שאם לא תהיה הקלה של הלחצים הפיזיים והפוליטיים על תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים – אם לא ישופרו תנאי חייהם ולא יתנו להם להתפרנס בכבוד – יהיו לכך השלכות קשות. כפי שאמר לנו מורה הדרך הישראלי שלנו: "אי אפשר לפתור את בעיית פליטי 1948 על ידי יצירת פליטים נוספים." אבל זה מה שקורה בפועל.

מרי רובינסון עם ראש עיריית ירושלים ניר ברקת. לתמונות נוספות.

כשנפגשנו עם יו"ר הכנסת ראובן ריבלין הוא הודה במורכבות המצב ותנאי החיים הקשים של הפלסטינים במזרח ירושלים. הוא הביע תמיכה ברורה בהגדלת ההשקעות בשיפור התשתיות והשירותים. גם ראש העירייה ניר ברקת הביע בפגישה עמנו תמיכה בתגבור ההשקעה בבתי הספר ושיפור החינוך לפלסטינים.

אבל, גם אם מן הראוי שפיתוח כלכלי יובא בחשבון, עד שלא ישותפו התושבים בתהליך במקום להרגיש מודרים הן פיזית והן פוליטית, אני חוששת שהמצב רק יחמיר.

ירושלים היא חלק מההקשר הרחב יותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומה שקורה בירושלים ישפיע ללא ספק על תוצאת תהליך השלום. אל למנהיגי ישראל להתייחס לירושלים כמסלול נפרד; הריסות הבתים, הגירושים והחפירות בסילוואן במזרח ירושלים הם במוקד הבעיה – וגם פתרונה.